צילום: דף הפייסבוק Syria Pro Sport

סוריה, סרט מלחמה

בזמן שארצם חרבה והגופות נערמות ברחובות, שחקני הכדורגל הסורים מנסים להמשיך לשחק: הליגה מתנהלת כסדרה והנבחרת הלאומית מתקרבת לגביע העולם. האם המשחק הפופולרי עשוי לסייע בהשבת השפיות לאומה השסועה?
יואב זהבי
04 בינואר 2017
19:06

 

אחר הצהריים של  יום שבת, 24 בדצמבר. באצטדיון בלטקיה יושבים כמה עשרות צופים. הם חוזים בנאסוח נקאדלי, חלוצה של אל-איתיחאד, מעלה את קבוצתו ליתרון 0-2 על אל-פוטואה ומבטיח למועדון מחלב נצחון בכורה, נצחון שמביא מעט שמחה לעיר החרבה שהפכה סמל הזוועות של מלחמת האזרחים בסוריה.

זהו המחזור הראשון בליגת הכדורגל של סוריה. בין הפצצות, הגופות, הפצועים וההריסות, מצליחה התאחדות הכדורגל של המדינה השסועה והמפוררת לקיים משחקי ליגה כמעט לכל אורך תקופת הלחימה. בעוד בזירה המלחמתית נאבקים ביניהם משטר אסד, הכוחות המורדים, נאט"ו, טורקיה, דאעש ורוסיה, על מגרש הכדורגל מככבות נציגות מדמשק, מחומס, מלטקיה, מחמה ומחלב – כולן ערים המצויות תחת שליטת ממשל אסד.

הרוגים, פליטים ושערים

"לפני ארבע שנים ברחתי מסוריה. לא היתה אפשרות אחרת", מספר איאז עלי, פליט סורי ממוצא כורדי. ממקום מושבו בעיירה נוישטרליץ שבמזרח גרמניה הוא מפעיל דף פייסבוק פופולארי המסקר את הכדורגל הסורי. "רוב המועדונים עניים מאוד, אין להם כסף אפילו למלון ולנסיעות למשחקים", הוא מתאר. "בשנים האחרונות הליגה היתה נוראית. עקב המצב, המשחקים נערכו רק בלטקיה ובדמשק (ערי המפתח שנמצאות בשליטת ממשל אסד, י"ז). בעונה הנוכחית, נראה שישחקו גם בג'בלה, חומס, חמה ואולי אפילו חלב תצטרף בהמשך".

רוב קבוצות הליגה מגיעות מהאזורים המאוכלסים במערב סוריה (גרפיקה: מעיין ארליך) 

טרם מלחמת האזרחים, העפילה אל-איתיחאד חלב – מהמועדונים המפוארים בסוריה - לשלב הבתים של ליגת האלופות האסייתית בשתי הזדמנויות שונות. כיום, משחקי הכדורגל היחידים שניתן לצפות בהם במטרופולין הגדול בסוריה הם של ילדים קטנים המנסים למצוא כמה רגעי מפלט בין ההריסות.

למרות הקשיים כפליט שעלי נאלץ להתמודד עמם, הוא מצליח למצוא זמן ולנהל גם את עמוד הפייסבוק הרשמי של אל-איתיחאד בשלט רחוק. "האצטדיון בחלב זקוק לשיפוץ נרחב, זה יקח הרבה מאוד זמן. האמת היא שקשה לי להאמין שידאגו לזה, הממשלה נוראית, לא אכפת לה בכלל מספורט".

חרף טענותיו של עלי לחוסר עניין של הממשלה בספורט, הישגיה של אל-איתיחאד מהווים רק דוגמא אחת לפסגות שהכדורגל הסורי הגיע אליהן בשנים שלפני המלחמה. כמעט 200 ק"מ דרומית לחלב, ממוקמת העיר המוכה חומס, ביתה של אל-קארמה שרשמה רצף של ארבע אליפויות בשלהי העשור הקודם ואף העפילה לגמר ליגה האלופות של אסיה בעונת 2006.

אל-קארמה ויריבתה העירונית, אל-וואטחבה, חוו על בשרן את הקונפליקט הסורי. באוקטובר האחרון עונה למוות ג'יהאד קאסאב מאל-קארמה, שחקן עבר מהמעוטרים במדינה, ובפברואר 2013 שתי פצצות מרגמה התפוצצו סמוך למלון בדמשק בו שהו שחקני אל-וואטחבה. כתוצאה מהירי נהרג יוסף סולימאן, חלוצה הצעיר של הקבוצה. כעת, נראה שחומס מתאוששת, ולדרבי העירוני שנערך בשבוע שעבר הגיעו כ-10,000 צופים. "בעונות האחרונות, יכולת לראות מעט מאוד אוהדים במגרשים אבל השנה זה אחרת", אומר עלי. בדומה לשנים האחרונות, גם בעונה הנוכחית שתי קבוצות מהבירה דמשק - האלופה אל-ג'יש וסגניתה, אל-וואחדה - ישתתפו בגביע ה-AFC, המפעל השני בחשיבותו ביבשת.

 

בווידאו: הדרבי של חומס

בעוד שחלק מהקבוצות מצליחות לתפקד בצורה נורמלית, יחסית, מצבם של מועדונים אחרים שונה בתכלית. "הקבוצות שסובלות יותר מכולן הן אל-ג'זירה מאל-חסכה ואל-פוטואה מדיר א-זור", מסביר עלי, "הן לא משחקות בבית ולכן צריכות לנדוד אבל אין להן כסף לנסיעות ולבתי מלון". שתי הקבוצות האלה מגיעות מערים שהן למעשה מובלעות של הממשל במזרח המדינה, אזור נידח המצוי בשליטת המדינה האסלאמית (דאעש) והמורדים הכורדים. 

בזמן שמחוץ למגרש הכדורגל מתחוללת מלחמה עקובה מדם, קשה להבין כיצד מצליחים שחקני הקבוצות לשמור על יחסים תקינים כשסביר להניח שלכל אחד מהם השקפות שונות בעניינים פוליטיים. "בטח שיש להם דעות והשקפות שונות אבל אין עימותים פומביים. גם אם הם נגד אסד, אי אפשר פשוט להגיד 'אנחנו לא רוצים אותו', יהיו להם בעיות. השחקנים לא עוסקים בפוליטיקה".

נראה שהמילה "בעיות" היא תיאור עדין מאוד למה שעשוי לקרות לשחקנים שיעזו להביע דעות בנוגע לסכסוך, בטח אם מדובר בקבוצות הממוקמות באזורים הנשלטים ע"י דאעש. ביולי האחרון הואשמו ארבעה משחקני קבוצת א-שבאב מהעיר א-רקה בריגול עבור המיליציה הכורדית; ראשיהם נערפו לעיני קהל שהוכרח לצפות באירוע המחריד.

למרות הכל, הצלחה בינלאומית

ברמה העולמית ונגד כל הסיכויים, נבחרת סוריה העפילה לשלב השני במוקדמות גביע העולם. הסורים המשיכו להפתיע כשבאוקטובר האחרון הדהימו את היבשת עם נצחון 1-0 בסין, על אף שבמחנה האימונים בדמשק נכחו רק 8 שחקנים. כששבו השחקנים לסוריה, העניקה ההתאחדות המקומית כ-800 אירו לכל אחד מהם, חרף ההקפאה שהטילה פיפ"א על התקציבים שניתנו לכדורגל הסורי מתוך חשש שמא יופנה הכסף לפעילות פוליטית.

הישגי הנבחרת אולי מאפשרים הקלה רגעית מהמצב המתוח אך הבלאגן בבית ממשיך לרדוף את "העיטים מקאסיון" (כינויה של הנבחרת על שם הר קאסיון המשקיף על דמשק, י"ז) בכל מקום.

ראשית, מסיבות בטחוניות לא מתאפשר לנבחרת לארח משחקים בסוריה ובשל כך נערכות ההתמודדויות בעומאן ובמלזיה. שנית, ההכרזות והלבוש של מאמן העבר פאג'ר אברהים ("אנחנו גאים שאסד הוא הנשיא שלנו, הוא האדם הטוב ביותר בעולם"), גרמו לאי נוחות מסוימת בקרב אוהדי הנבחרת. חלק מהאוהדים מתנגד למשטר אסד ומעשיו של אברהים המחישו את מעורבות השלטון בכדורגל ונסיונו להשפיע על דעת הקהל. שחקני הסגל הסורי בהחלט מספקים תוצאות שעולות על כל הציפיות אך הכוכב הגדול ביותר כלל לא משחק בנבחרת. "עמר א-סומאח הוא החלוץ הטוב באסיה", מספר עלי. כשנחשפים לנתונים של א-סומאח קשה לערער על כך: 90 שערים ב-84 משחקים במדי אל-אהלי הסעודית, מאזן שכל נבחרת בעולם הייתה שמחה לראות בשורותיה. כל נבחרת, פרט לסוריה.

צעד בדרך לגביע העולם. נבחרת סוריה (באדום) מול איראן (צילום: AP)צעד בדרך לגביע העולם. נבחרת סוריה (באדום) מול איראן, במשחק ביתי במלזיה (צילום: AP)

"באליפות מערב אסיה 2012 שנערכה בכוויית, האצטדיון היה מלא באוהדים סורים, חצי מהם בעד אסד וחצי נגדו". א-סומאח החליט לקחת צד ולנצל את הבמה המכובדת על מנת להביע את דעותיו הפוליטיות. "בסיום המשחק הוא הניף את דגל המורדים ומאז לא חזר לסוריה מכיוון שידע שאם יחזור, ייעצר". לאחר המפגן של א-סומאח, אסרה עליו התאחדות הכדורגל הסורית לשחק בנבחרת אך בסופו של דבר הם הבינו שטעו. "אחרי שנה הם התנצלו וניסו להחזיר אותו. הוא סרב. היום הוא ממתין לקבלת אזרחות סעודית".

כמו א-סומאח, גם איאז עלי לא רואה אפשרות שימצא את עצמו בסוריה בזמן הקרוב. "יש לי משפחה בסוריה. כרגע הם חיים בכורדיסטן העיראקית ולכן הם בטוחים. אני מתגעגע לחלב, הרגעים היפים בחיי היו שם אבל סוריה מאוד לא בטוחה, הכל הרוס, נעלם. הבית שלי לא קיים".